אוף הילד חולה!
עונש או זכות
לילך זיו-

אחת החוויות הכי חזקות שעולות בי, זו האהבה, האכפתיות והדאגה של אמא שלי כשהייתי חולה. בין כל עיסוקיה וארבעת ילדיה, כל כולה היתה עסוקה בי, באהבת אין קץ, ראתה רק אותי, טיפלה, האכילה, ליוותה, לקחה והחזירה מהרופא, אהבה אותי מכל הלב.
איזו מתנה ענקית העניקה לי.
היום כשאני חולה, אני מתגעגעת לאותה האהבה ומסירות, גם במנות קטנות יותר.

רצון של בוגרים
מי מאיתנו לא רוצה כשהוא חולה, שישאלו אותנו איך אתה מרגיש? אולי רוצה לשתות או לאכול? שילטפו אותנו? שיהיו שם בשבילנו? שיהיה איכפת מאיתנו? "שיראו אותנו?"

מקרה מהחיים
בחור סיפר לי שביום חמישי הילד חלה, לשני ההורים היו תוכניות לבילויי יום שישי בבוקר-לאישה בית קפה עם חברה, לגבר כושר. השניים התחילו לריב, מי ייקח אותו לרופא,  ליתר היום היה סידור של בייביסיטר.

ההורה קורבן והילד הוא עונש
ילד קטן, כשהוא חולה וחלש, למה הוא זקוק? מה הדבר שייתן לו ביטחון ותשתית טובה לחייו? שיהיה לו על מי להישען, שידעו שהוא חשוב, שאיכפת ממנו באמת, "שרואים אותו" וכל זאת לפחות כשהוא קטן ולפחות הוריו.
אחד ההורים "שהפסיד" במערכה ונשאר עם הילד, בעצם "נענש". כלומר, מי שיישאר איתו, ירגיש קורבן והילד ירגיש שהוא עונש!

הטבעת קוד התנהגותי
לא  סתם נוהגים לומר: "הוא כמו אבא שלו..", ילדינו ואנו מתנהלים "כקופים", אנו לומדים את הורינו וסביבתנו ומחקים אותם. כל התנהגות והתנהלות מוטבעת בדמנו, בזיכרוננו ובתת מודע שלנו בין אם נהיה מודעים ובין אם לא.

הגלגל מתגלגל-מהורה לקשיש
תחשבו על המחר, בזקנתכם כשילדכם יצטרכו לטפל בכם, איך הייתם רוצים שיבואו אליכם? כי "צריך" או מתוך אהבה? מחוייבות ואכפתיות?
איזה קוד התנהגותי הטבעתם בבני משפחתכם? שיחזור אליכם?

תודה
כחולת סרטן, בעלי ואימי סעדו את מיטתי במשך שעות, ימים ושבועות. טיפלו ודאגו, הרגשתי בטוחה, נתמכת, חשובה, שאוהבים אותי, לא הייתי לבד ברגעי הקשים.והחלמתי.
אני מודה להם כל כך מליבי פנימה. אזכור זאת כל חיי.

חיבור נימי הלבבות
רגעי חולשה ומחלה של אחד ונתינה ללא תנאי של השני, מאפשרים רגעים אינטימיים, שהעולם עומד בהם ומאפשר לנימי הלבבות להתחבר אט אט ובעוצמה מאחד לשני.
אז  מצליחים להכיר זה את זה הכי טוב, ברגעים אלו הקשרים החזקים מתהווים ומתגבשים לעולמים, לעולמי עולמים.

זה רק עניין של גישה
נכון, בחיים יש מחויבויות, לחץ, פגישות, רצון להשקיע קצת בעצמנו, אי אפשר לעצור את החיים ולטפל בילדים החולים, בהורים ובסבתא החולה. אבל חשוב להיות במינון הנכון, וכשבאים לבוא בהוויה הנכונה.
כשבאים מהגישה הנכונה, מהחיוך ומההבנה שזו זכות ולא עונש, כולם מרוויחים!

מעונש להזדמנות
אז תהפכו את העונש למתנה, הרגישו את החוויה שמאפשרת לעצור את החיים לרגע, להתקרב, להתבונן, לייצר תשתית של אהבה וביטחון, לחבק ולתמוך, לאפשר ללמוד משהו חדש עלי, עליו ועלינו גם יחד ובאהבה!

 לחץ לקבלת מאמרים בחינם למיל